מכתב מקוראת

בגיל 67, קניתי שני אוברולים בתוך שבועיים

לכתוב את זה מרגיש מטופש. אני בת 67, אני מגדלת ירקות בגינה, ואני לא כותבת ביקורות על בגדים. אבל ארבע נשים שונות שאלו אותי מה אני לובשת ביום ההולדת של הנכד שלי, ונמאס לי לנאום את אותו נאום, אז הנה זה, כתוב פעם אחת.

אוברול. בגיל שישים ושבע. אני יודעת. מה שלא חשבת עכשיו, אני אמרתי את זה קודם, בקול רם, למטבח של עצמי.

הנה איך זה התחיל. איפשהו בשנות השישים שלי, אני וחגורות מותן רבנו. רוכסנים נהיו התעסקות, כפתורים לחצו בארוחת ערב, ואחד אחרי אחד כל מה שבארון שלי הפך בשקט לגומי. זה נוח. את זה אני מודה. אבל יש רכות אפורה מסוימת שארון מקבל כשכל דבר אחרון בו נקנה כדי לא להפריע לך, ולשלי היא הייתה.

נוח או מכובד. תבחרי אחד. זה נראה כמו הכלל, ואני בחרתי.

ואני לא מאשימה אף אישה שבחרה אותו דבר, כי החנויות נותנות לך מעט מאוד ברגע שהן מחליטות שהפסקת להתאמץ.

ואז אחותי יעל הופיעה עם אחד

יעל באה לבקר עם אוברול אפור רך מכוסה בפרחי שדה קטנים, פרגים וחרציות ופרפר או שניים, מעל חולצה לבנה פשוטה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא נראית מגוחכת. המחשבה השנייה, בערך ארבע שניות אחריה, הייתה שהיא נראית נוח וגם לבושה, באותו זמן, ולא הצלחתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אני הצלחתי בשניהם ביחד.

הם מבוטיק רונית ונועה תל אביב, בוטיק משפחתי קטן שכבר כמה שנים מלביש בשקט נשים בגיל שלנו. יש להם קולקציה שלמה כזאת, עשרות הדפסים, ומבצע המעבר רץ. אני זהירה עם כסף ולא אעמיד פנים אחרת, אבל הזמנתי את האפור עוד באותו ערב, בטוחה לגמרי שאני מחזירה אותם.

לא החזרתי אותם.

מה שקרה ביום ההולדת

לבשתי את האפור ליום ההולדת של הנכד שלי עם סנדלים שטוחים, כי זה או השמלה הכחולה כהה שכולם כבר ראו אחת עשרה פעמים.

ארבע נשים שונות שאלו אותי מה אני לובשת ומאיפה, עוד לפני העוגה, שאצלנו במשפחה זה אומר משהו. וסילביה סרקה אותי מלמעלה למטה ואמרה שאני לא נראית כמו עצמי. מסילביה, זו כמעט מדליה.

מאז הם היו בגינת הירק, בסידורים, ואצל הבת שלי פעמיים. את נכנסת, סוגרת שני כפתורים, ואת לבושה, הכל באחד, בלי שום דבר שמושך באמצע. זה לוקח פחות זמן ממילוי הקומקום.

ואז חזרתי בשביל הוורוד

שבועיים אחר כך עשיתי משהו שלא עשיתי ארבעים שנה. קניתי זוג שני מאותו דבר. ורוד רחוץ, עם ענף פריחה גדול על החזית. אין לי הגנה. האפור הרוויח את זה, והמבצע עוד רץ.

שלושה דברים ששווה לדעת

אחת. שום דבר לא לוחץ. בלי חגורת מותן, בלי רוכסן, בלי מה להכניס פנימה. את לובשת אותם ושוכחת מהם, שזו כל העבודה של בגדים אם שואלים אותי.

שתיים. ההדפס הוא מה שמציל אותם. אוברול חלק נראה כאילו יצאת לצבוע גדר. הפרחים הופכים אותם ללוק שמישהי בחרה. באפור, השדה צומח מהמכפלות למעלה. בוורוד, זו פריחה אחת גדולה על החזה. שניהם נראים מכוונים.

שלוש. יש אחד לכל אחת. עשרות הדפסים, פרחוניים, פסים, אחד עם דבורים קטנות, בכל מידה מ-S ועד 5XL, אותה גזרה קלה לאורך כל הדרך. הבחירה היא החלק הקשה. אני, כמו שרואים, נכשלתי בה פעמיים.

לגבי המחיר

אהיה ישירה בחלק הזה, כי המחיר הוא מה שכמעט הרתיע אותי.

הם ₪159.90 לזוג. הם היו ₪450.

הנחה כזאת היא בדרך כלל השלב שבו אני מתחילה לשאול מה לא בסדר איתם. לא מצאתי שום דבר לא בסדר איתם. זה בוטיק קטן שמוכר ישירות, בלי רשת שלוקחת נתח באמצע, ומבצע מעבר שרץ, הבוטיק עובר למקום גדול יותר ומפנה את המלאי לפני המעבר. זו כל התעלומה.

ואני לא סומכת על ציונים מושלמים, אז נכנסתי לקרוא את הביקורות לפני שהזמנתי. קצת יותר משלוש מאות, על 4.2 כוכבים, שנשמע כמו אנשים אמיתיים ולא רובוטים, אז המשכתי לקרוא. אישה אחת כתבה, "קניתי את האפור לגינה ועכשיו אני בעצם חיה בתוכו. קל לזרוק על הגוף, שום דבר לא לוחץ, וקיבלתי מחמאות מקסימות." זה סגר את העניין.

אם היית עומדת ליד שולחן המטבח שלי

אם היית עומדת ליד שולחן המטבח שלי עם כוס קפה ושואלת אותי ישר, זה מה שהייתי אומרת.

אם כל מה שיש לך הפך בשקט לגומי ואת לא מרוצה מזה במיוחד, זה שווה עשר דקות מהערב שלך. לא כי אוברול משנה את החיים. הוא לא. אבל נוח ומכובד באותו בגד זה דבר שבכנות הפסקתי להאמין שקיים, ומתברר שהוא עולה פחות מארוחת שישי מכובדת.

המבצע רץ עכשיו וההדפסים הכי יפים נגמרים ראשונים. וברגע שפריט מהקולקציה הזאת אוזל, הוא לא חוזר. תפסיקי להתלבט ולכי להסתכל.

אני בת שישים ושבע ויש לי שני אוברולים. סילביה יכולה להגיד מה שהיא רוצה.

תמר